<h1>חוקות הדיינים סימן קכ"ז</h1>
<h2>דף יא:</h2>
מי שתפש בממון חבירו בשביל חוב שיש לחבירו על זה וקדם זה עד שלא יתפוס באותו ממון מלוה אחר זה לא קנה כיון שהוא מפסיד לאחרים שהיה חייב להם מחמת ממון (שהלוה) [שהלוו] לו כך מפורש במס' כתובות בפ' הכותב [פ"ד ע"ב] ובב"מ בפ"ק [י' ע"א] וכתב רש"י ז"ל שם שהטעם הוא שיכול לומר לו אתה אין לך בידי כלום ולא שליח של בע"ח אתה ונראה מדבריו שאם עשאו שליח שיכול לתבוע באותו ממון ואם באו אחרים אינם יכולים להוציא מידו, ולזה הקשו עליו כמה קושיות במס' כתובות בפ' הכותב דמשם יש לנו ללמוד שאפילו עשאו שליח שלא קנה ומוציאין אותו מידו כיון שהוא חייב לאחרים, אבל אם אינו חייב לאחרים אם תפש בממונו בשליחות המלוה דקנה ואינו יכול להוציאו מידו, ויש מי שאומר דאפילו לא עשאו שליח אם קדם הוא מאליו ותפש בממון חבירו מאליו דקנה ואם קשיא לך כיון דלא עשאו שליח למה קנה יאמר לו זה הלוה אין אתה בעל דברים שלי ויש לתרץ ולומר דאם הלוה הוא אמוד ובטוח בו שאינו מאבד ממונו יכול לומר לו כן אתה [לאו] בעל דברים שלי אבל אם הוא רואה בו שהוא מאבד ממונו או שיורד מנכסיו או בשעת מיתה יכול לתפוש ואינו יכול לומר לאו בעל דברים שלי וכתב רי"ף ז"ל שמדין תקנה הוא כדי שלא יאבד המלוה מעותיו. ומורי הרב כתב שהוא מדין משיב אבידה כיון שאם הוא לא היה תופש באותו ממון שהלוה היה מאבד מעותיו כל ישראל הם חייבין להחזירו ולתפוש בו כדי שלא יפסיד המלוה חובו שיש לו עליו, וכתב ר"ח ז"ל בפ' הכותב דאפילו שזה הלוה הוא חייב לאחרים אם היה אפוטרופא או מורשה דקנה ולא יכול לומר לו אין אתה בעל הדברים של המלוה משום דכיון שהוא אפוטרופא או מורשה הרי הוא כבעלים ממש.
